בין ירושלים לרומי

הגיגים בכלל ופרט לקראת 50 שנה לנוסטרה איטאטה

מבוא

תיאור הבריאה המקראי מספר על כך שהקב”ה ברא אדם יחידי שממנו נולדה כל האנושות כולה. המסר הברור של התנ“ך כאן הוא שכל בני האדם הם בני משפחה אחת. מסר זה מתחזק כאשר הפרק החדש בתולדות העולם, אחרי המבול, שוב נפתח עם משפחה אחת. בתחילה, השגחת בורא העולם ניתנה לאנושות אוניברסלית בלתי מחולקת.

כאשר הקב”ה בחר באברהם, ולאחר מכן ביצחק ויעקב, הפקיד להם משימה כפולה: מצד אחד, לייסד את עם ישראל שיירש את הארץ הקדושה המובטחת, יתיישב ויקים בה חברה למופת, ומצד שני להביא אור וברכה לאנושות כולה.

במשך רוב אלפיים השנים שחלפו מאז חורבן בית שני בירושלים על ידי הרומאים, היהודים סבלו מרדיפות, שמד, וגלות. ואף על פי כן, נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם¹, ובריתו הנצחית עם עם ישראל באה לידי ביטוי שוב ושוב, כאשר למרות מצוקות העיתים, עמנו המשיך להתקיים². לאחר התקופה האפלה ביותר מאז חורבן בית מקדשינו, כאשר שישה מיליון מאחינו נרצחו באכזריות, כששאריות עצמותיהם עדיין בערו בצללי המשרפות שבמחנות הריכוז, בריתו הנצחית של הקב”ה עם עם ישראל שוב התבטאה, כאשר שארית ישראל שרידי חרב אזרו חיל והביאו לתקומה נפלאה של הרוח היהודי. בכל התפוצות נוסדו קהילות מחדש, ויהודים רבים שמעו את קול התור וחזרו לארץ ישראל, שם קמה מדינה יהודית ריבונית.

המשימה הכפולה של העם היהודי – גם להיות אור לגויים³ וגם להבטיח את עתידו על אף שנאת והאלימות עמים רבים – הייתה קשה באופן גורף ליישם. אף על פי כן, למרות אין ספור מכשולים, העם היהודי הביא רוב ברכות על האנושות, בין אם בתחומי המדע, התרבות, הפילוסופיה, הספרות, הטכנולוגיה והמסחר, או בתחומי האמונה, הרוחניות, האתיקה והמוסר. גם בזאת ניתן לראות את הביטוי לברית הנצחית של הבורא העולם עם בית ישראל.

ללא ספק, השואה מהווה נקודת השפל ההיסטורית ביחסיהם של יהודים ושכניהם הנוצרים באירופה. ממרכזה של היבשת שהנצרות טיפחה במשך אלפיים שנה יצא עשב מר, לענה וראש שרצח באכזריות ובדייקנות תעשייתית שישה מיליון מאחינו, מתוכם מיליון וחצי ילדים. רבים מאלה שנטלו חלק בפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה, בהשמדת משפחות וקהילות שלמות, גדלו במשפחות וקהילות נוצריות⁴.

יחד עם זאת, לאורך אותם אלפיים שנה, לרבות בזמנים האפלים ביותר, קמו גיבורים יחידי סגולה – בנים ובנות הכנסייה הקתולית, כולל גם אנשים מן השורה וגם ממנהיגיה – אשר הגנו על היהודים ועזרו להם ברגעי החושך המוחלט⁵.

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, החל במדינות מערב אירופה עידן חדש של חיים ביחד תוך שלום ושלווה, ועידן של בניית גשרים וסובלנות תפסה בזרמים נוצריים רבים. קהילות דתיות בחנו מחדש דחייתם של האחר ההיסטורי, ובכך הובילו לעשרות שנים של שיתוף פעולה פורה. יתרה מכך, למרות שאנו היהודים קבלנו כבר את שוויון הזכויות האזרחי כמאה או מאתיים שנה לפני כן, לא זכינו באמת ליחס שוויוני כאזרחים עם זכויות מלאות במדינות בהן דרנו. בעקבות השואה גם שוויון זכויות של יהודי התפוצות וגם הזכות של העם היהודי לחיות כאומה ריבונית במדינה משלהם הפכו סוף–סוף לדבר ברור וטבעי.

במשך שבעת העשורים שעברו מאז, קהילות יהודיות ומנהיגיהם הרוחניים העריכו מחדש את היחס הנכון של היהדות לבני קהילות ומנהיגים של דתות אחרות.

שינוי לטובה – נוסטרה איטאטה

לפני חמישים שנה, עשרים שנה לאחר השואה, עם הכרזתה של נוסטרה איטאטה (מס. 4)⁶, הכנסייה הקתולית החלה בתהליך של בדיקה פנימית אשר בהדרגה הביא לכך שהעוינות כלפי יהודים הוסרה מדוקטרינת הכנסייה ובכך התאפשרה צמיחה של אמון וביטחון בין הקהילות הדתיות שלנו.

מבחינה זאת האפיפיור יוחנן העשרים ושלשה היה דמות מהפכנית בתולדות היחסים בין יהודים ונוצרים לא פחות מאשר בהיסטוריה של הכנסיה עצמה. היה לו תפקיד נועז בהצלת היהודים בתקופת השואה, והמודעות שלו לצורך בחינה מחדש של “תורת הסלידה” היא אשר עזרה להתגבר על ההתנגדות לשנוי, והיא אשר איפשרה את קבלת נוסטרה איטאטה.

עבור הכנסייה, קביעתה הממוקדת, הקונקרטית והדרמטית⁷ ביותר הייתה הכרתה של נוסטרה איטאטה בכך שכל יהודי שלא היה מעורב ישירות ואישית בצליבה אינו נושא בכל אחריות לכך⁸. הפירוט וההסברים של האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר בנושא זה ראויים לציון מיוחד⁹.

בנוסף לאמור, נוסטרה איטאטה קובעת, בהתבסס על כתבי היסוד הנוצריים, שאין לבטל את הבחירה הא־לוהית של ישראל, שהיא קוראת לה “מתנת א־לוהים“, באומרה: “א־לוהים … לא מתחרט על המתנות שהוא נותן או על הקריאות שהוא קורא להן“, והוציאה צו מניעה האומר ש“אין להציג את היהודים כמי שנדחו או קוללו על ידי א־לוהים“. האפיפיור פרנציסקוס הרחיב בנושא הזה באיגרת האפיפיורית “שמחת הבשורה” – Evangelii Gaudium – משנת 2013, שבה הוא כתב: “א־לוהים ממשיך לפעול בין אנשי הברית הישנה ולהביא אוצרות חוכמה הזורמים מהמפגש ביניהם לבין דבריו“.¹⁰

נוסטרה איטאטה גם סללה את הדרך לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים של הוותיקן עם מדינת ישראל היהודית הריבונית, בשנת 1993. על ידי כינון יחסים אלה הכנסייה הקתולית הראתה עד כמה היא באמת שינתה את תפיסתה בנוגע לעם היהודי אותו חשבה לאומה שגורלה לנדוד עד לביאה הסופית. רגע היסטורי זה איפשר את ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל בשנת 2000, מה שהיה לעוד מחווה רבת עוצמה של עידן חדש ביחסים בין היהודים לקתולים. מאז כבר שני אפיפיורים זה אחר זה באו בביקורים מדיניים דומים.

נוסטרה איטאטה מגנה בחריפות “שנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות המכוונים נגד יהודים בכל עת ועל ידי כל אדם” כעניין של חובה דתית. בהתאם לכך, האפיפיור יוחנן פאולוס השני אישר שוב ושוב כי האנטישמיות היא “חטא נגד א־לוהים ונגד האנושות“, ובתפילתו המפורסמת בכותל המערבי בירושלים אמר כי: “אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו כדי להביא את שמך לאומות העולם; אנו מרגישים עצב עמוק בעקבות התנהגותם של אלה שבמהלך ההיסטוריה גרמו לילדיך לסבול, ומבקשים את סליחתך, ובכך אנו רוצים להתחייב לאחווה אמיתית עם אנשי הברית. “

האפיפיור פרנציסקוס הכיר לאחרונה באנטישמיות החדשה, שהיא למרבה הצער נפוצה ואפילו אופנתית, כאשר הוא אמר לנציגי הקונגרס היהודי העולמי: ” להתקיף יהודים זוהי אנטישמיות, אך גם התקפה ישירה על מדינת ישראל היא אנטישמיות. ייתכן שישנם חילוקי דעות פוליטיות בין ממשלות ועל נושאים פוליטיים, אך מדינת ישראל ראויה לכל הזכויות להתקיים בביטחון ושגשוג“.¹¹

לבסוף, נוסטרה איטאטה קראה לטיפוח “הבנה הדדית וכבוד” ולביצוע “דיאלוגים בין אחים“. בשנת 1974 האפיפיור פאולוס השישי נענה לקריאה זו על ידי הקמה של הוועדה האפיפיורית ליחסים דתיים עם היהודים. גם הקהילה היהודית נענתה לקריאה זו וקיימה פגישות על בסיס קבוע עם נציגי הכנסייה.

בהקשר זה, אנו מזכירים לטובה את העבודה הגדולה וההשראה של אפיפיורים, מנהיגי הכנסייה וחוקרים שתרמו בלהט להתפתחויות אלה, התומכים המוקדמים ובעלי הרצון החזק של הדיאלוג היהודי–קתולי, מאז סוף מלחמת העולם השניה, שעבודתם הקולקטיבית יצרה את התנופה שהובילה לנוסטרה איטאטה. אבני הדרך החשובות ביותר היו המועצה השנייה של הוותיקן; הקמת הוועדה האפיפיורית ליחסים דתיים עם היהודים; ההכרה ביהדות כדת חיה בעלת ברית נצחית; הערכה ראויה של השואה והגורמים שהביאו לה; והקמת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. במשך הזמן, הכתבים התיאולוגיים של ראשי הוועדה האפיפיורית ליחסים דתיים עם היהודים תרמו רבות למסמכי הכנסייה שיצאו בעקבות נוסטרה איטאטה, כמו גם אלה של תיאולוגים רבים אחרים.

בהגיגיה האחרונים על נוסטרה איטאטה, “המתנות והקריאה של הא־לוהים אינן חוזרות“, הוועדה האפיפיורית אשרה בצורה חד־משמעית את הקביעה שהיהודים הינם חלק אינטגרלי בתכנית הישועה הא־לוהית, וקראה לרעיון זה “הסוד הבלתי נתפס של הא־לוהים“¹². בהמשך היא הצהירה על כך שהכנסייה הקתולית לא מנהלת ולא תומכת שום מסיון ממוסד המכוון ישירות כלפי היהודים¹³. אף שהכנסייה הקתולית לא התכחשה בכך “מלהעיד” על אמונתם גם בפני יהודים, מכל מקום בדבר זה היא הראתה הבנה וזהירות כלפי רגישות עמוקה של היהודים וסילקה את עצמה ממיסיון פעיל בקרב היהודים.

שינוי היחס של הכנסייה אל הקהילייה היהודית הודגמה בצורה מפליאה ע“י הביקור האחרון של האפיפיור פרנציסקוס בבית כנסת, ביקור בו הפך לאפיפיור השלישי העושה את המחווה הזאת רבת המשמעות. בין יתר דבריו הוא אמר: “מאויבים וזרים נהיינו לידידים ולאחים. תקוותי שקירבה זו, הבנה הדדית וכבוד הדדי בין שתי הקהיליות שלנו ימשיכו להתפתח ולגדול“.

התייחסויות ופעולות מלאי אהדה אלה עומדים בקונטרסט חזק אל מאות השנים של “תורת הסלידה” ועוינות גורפת והינן בבחינת קול קורא לפרק נורא מעודד בתהליך מרשים של שינוי פני החברה.

הערכה והערכה חוזרת

בתחילה, בשל ההיסטוריה הארוכה של אנטישמיות נוצרית, מנהיגים יהודים רבים¹⁴ היו ספקנים בדבר הכנות של פתיחות הכנסייה אל הקהילייה היהודית. עם חילוף זמן התברר כי התפנית ביחס של הכנסייה ותורותיה לא זו בלבד שהינה אמיתית, אלא גם הולכת ומעמיקה, וכי החל עידן של סובלנות, כבוד וסולידריות גוברת בין אנשי הדתות שלנו.

היהדות האורתודוקסית – באמצעות איחוד הקהילות האורתודוקסיות באמריקה והסתדרות הרבנים דאמריקה – מכבר הינה שותפה בועד יהודי בינלאומי להתיעצויות בנושאים בין דתיים (ארגון שהוקם בסוף שנות ה–60) כנציג רשמי של היהדות ביחסים עם הותיקן. דף חדש ביחסים בין היהדות האורתודוקסית לבין הכנסייה הקתולית נפתח בהקמת הועדה הדו–צדדית של הרבנות הראשית לישראל עם הותיקאן שהתחיל לפעול בשנת 2002 תחת נשיאותו של יושב ראש הועדה, הרב הראשי לחיפה הרב שאר ישוב הכהן. ההצהרות שפורסמו משלש עשרה הפגישות של ועדה דו–צדדית זו (שנערכו מדי שנה ברומה ובירושלים בתורנות) נמנעות בזהירות מלעסוק בכל דבר הקשור ליסודות הדת, ובמקום זה מתייחסות יותר למגוון רחב של אתגרים חברתיים ומדעיים בני זמנינו תוך הדגשת ערכים משותפים ומתוך מודעות להבדלים בין שתי מסורות האמונה.

באמת, אנו מודעים כי יחסי אחווה זו לא נועדו להעלים את הבדלי הדוקטרינה בין דתותינו, וגם אסור שיהיו מיועדים לכך, אלא הם ביטוי לנטיות חיוביות הדדיות אמיתיות וערכי יסוד משותפים, כולל בין היתר אמונה בתנ“ך ¹⁵.

ההבדלים התיאולוגיים בין היהדות והנצרות הם עמוקים, וכך גם המשותף ביניהן. מצד אחד, אמונות היסוד של הנצרות המתמקדות בדמותו של ישו כמשיח וההתגלמות של האישיות השנייה בשילוש יוצרות הפרדה מהיהדות שלא ניתנת לגישור. ההיסטוריה של מות קדושים יהודים באירופה הנוצרית משמשת עדות טרגית למסירות ולעקשנות שבה יהודים התנגדו לאמונות שסתרו את אמונתם העתיקה והנצחית. מצד שני, רבנים בעלי סמכות גבוהה ביותר ביהדות קבעו שהנוצרים הם בעלי מעמד מיוחד משום שהם מאמינים ועובדים לבורא השמים והארץ שהוציא את עם ישראל מעבדות מצרים ושמשגיח על כל אשר יצר¹⁶.

הבדלים בתפיסות דוקטרינה אינם נתונים לוויכוח או מיקוח. משמעותם וחשיבותם נקבעת אך ורק בוויכוח הפנימי של כל דת בפני עצמה. היהדות, המקבלת את ייחודה מהמסורת שקיבלה, מאז תקופת הנביאים המפוארת שלה ובמיוחד ממעמד הר סיני, לעולם תשאר נאמנה לעקרונותיה, חוקיה ותורתה הנצחית. בנוסף לזה, העבודה הבינדתות שלנו מושפע מהגותם של גדולי בעלה המחשבה של הדור הקודם כמו הרב יוסף בער סולובייצ‘יק¹⁷ והרב לורד עמנואל יעקובוביץ¹⁸, שטענו שהחוויה הדתית היא פרטית, ושלעתים קרובות ניתן להבינה לעומקה רק במסגרת הפנימית של כל דת בפני עצמה.

עם זאת, הבדלי דוקטרינות ואי־יכולתנינו להבין לעומקה את החוויה והסודות של אמונת הדת האחר אינם עומדים, ואסור שיעמדו, בפני שיתוף פעולה בדרכי שלום כדי להפוך את החברות שאנו חיים בהן, וכן את החברה הגלובלית כולה, לטובות יותר. כדי לקיים התקשרות כזו, חיוני שקהילות הדת יפגשו זו בזו, ילמדו להכיר ולזכות באמון הדדי.

הדרך קדימה

על אף ההבדלים התיאולוגיים בין דתותינו, שבלתי ניתנים לפישור, היום אנו רואים בקתולים שותפים, בעלי ברית קרובים, חברים ואחים במסע לעולם טוב יותר, עם שלום, צדק חברתי וביטחון¹⁹.

אנו היהודים מבינים שייעודנו להיות “אור לגויים” כולל גם דרישה תרום להאהיב על האנושות את ערכי הקדושה, המוסר והחסידות. בעוד שהעולם המערבי הופך ליותר ויותר חילוני, הוא נוטש אקסיומות מוסריים רבים המקובלים על יהודים ונוצרים כאחד.חופש הדת נמצא כעת תחת איום של נטישת הדת מחד וקיצוניות דתית מאידך. לכן אנו מחפשים את שותפותה של הקהילה הקתולית בפרט וקהילות דתיות אחרות בכלל, וזאת על מנת להבטיח את עתידו של חופש הדת, לחזק את העקרונות המוסריים של הדתות שלנו, במיוחד בנוגע לקדושת החיים וחשיבותה של המשפחה המסורתית, וכן “כדי לטפח את המצפון המוסרי והדתי של החברה“²⁰.

לקח השואה מחייב אותנו – יהודים, נוצרים ובני שאר דתות ואומות העולם – במיוחד עתה לאור התגברות האנטישמיות, האלימות והשנאה כלפי היהודים, להפיק את הלקחים הן במערכות החינוך והן בחקיקה ובאכיפה הבלתי מתפשרת של כל אומות העולם בהקשר זה.

וכן, כעם שסבל מרדיפות ורצח–עם לאורך שנות קיומו, אנו ערים לסכנה ממשית הצפויה לנוצרים רבים הסובלים רדיפות ואיומי אלימות ומוות על ידי אלה הקוראים בשמו של אלוהים לשווא ומאיימים באלימות וטרור הן במזרח התיכון והן במקומות אחרים.

אנו מחרימים חד משמעית בכל פגיעה בכל אדם באשר הוא בשל אמונתו או דתו. וכן בפגיעה ו/או חילול מקום קדוש או בית תפילה של כל דת.

אנו קוראים לכנסייה הנוצרית להתחבר אלינו כדי להעמיק את מאבקנו עם הברבריות של הדור החדש והיא השלוחה הרדיקלית של האיסלאם אשר מאיימת על השלום העולמי בכלל ועל קהילות נוצריות ויהודיות בפרט וגם לא חסה על המוסלמים המתונים הרבים. אנו קוראים לכל אנשי הרצון הטוב להתאחד ולאסור מלחמה על הרוע זה.

למרות הבדלים תיאולוגיים עמוקים אנו מאוחדים באמונתינו המשותפת במקור הא־לוהי של התורה, האמונה בגאולה עתידית, והאמונה שהדתות שלנו אמורות לקרב מאמינים חדשים דווקא על ידי דוגמא טובה וחינוך דתי ולא על ידי מלחמה או כפייה או לחץ חברתי.

ככלל אנו מסתייגים מלהביע ציפיות כלשהן לגבי דוקטרינות של קהילות דת אחרות. אולם קיימות סוגים מסוימים של דוקטרינות שיכולות לגרום לסבל ממשי; אותן דוקטרינות נוצריות, ריטואלים ותורות המבטות יחס שלילי כלפי יהודים ויהדות מעוררים אנטישמיות ממשית אצל חלק מהאוכלוסיה. אי לכך, בכדי לקדם את היחסים הידידותיים והמשימות המשותפות שבאו לידי ביטוי כתוצאה מנוסטרה איטאטה, אנו קוראים לכל הזרמים הנוצריים שעדיין לא עשו זאת, ללכת בעקבות הכנסייה הקתולית ולהוציא את האנטישמיות מסדר תפילותיהם ומהדוקטרינות שלהם, להפסיק מסיונריות פעילה המכוונת ליהודים, ולעבוד בשיתוף פעולה עם העם היהודי לקראת עולם טוב יותר.

אנו מבקשים להעמיק את הדיאלוג שלנו ואת שותפותינו עם הכנסייה כדי לעודד את ההבנה ההדדית שלנו ולקדם את המטרות המנויות לעיל. אנו מבקשים למצוא דרכים נוספות כדי לאפשר לנו לשפר את עולמינו: ללכת בדרכיו של הקב”ה, לזון את הרעבים ולהלביש את הערומים, לשמח אלמנות ויתומים, לתת מחסה לנרדפים ולמושפלים ובכך לזכות לברכותיו של בורא העולם.

חתימה חתימה חתימה

בשם ועידת רבני אירופה בשם הרבנות הראשית הסתדרות הרבנים של אמריקה

אודות ועידת רבני אירופה (CER):

ועידת רבני אירופה (CER) היא הברית הרבנית העיקרית באירופה. היא מאחדת יותר מ –700 מנהיגים דתיים של קהילות בתי כנסת אירופאיות מהזרם המרכזי. הועידה נועדה לשמור ולהגן על הזכויות הדתיות של יהודים באירופה ולהשמיע את קולה של יהדות באירופה.

אודות הרבנות הראשית לישראל:

יש להוסיף

אודות הסתדרות הרבנים דאמריקה (RCA) :

הסתדרות הרבנים דאמריקה, שהמטה הלאומי שלו בעיר ניו יורק, הינו ארגון מקצועי המשרת יותר מאלף רבנים אורתודוקסיים בארצות הברית, בקנדה, בישראל ובעולם כולו. חברים בה רבנים אורתודוקסיים מוסמכים כדין המשרתים כרבני קהילות, מחנכים , רבנים צבאיים, ובעלי משרות אחרות בשירות יהודי קהילתי.